האלה חיה והקסם קיים

מספרים שפעם הייתה אֵלה. מזמן מזמן — "ביום שלמעלה השמים לא נקראו בשם, ולמטה שם הארץ לא נזכר" (מתוך עלילות גיגלמש, לוח א', שומר) . האלה הייתה האמא של כל העולם. אֵם התהום והמים, אֵם האדמה והצמחים, אֵם בעלי-החיים, ההולכים על ארבע ועל שתיים. האלה הייתה המערה-הרחם שבתוכה חיו השבטים, ממנה יצאו למסעות ליקוט וציד ואליה חזרו לעת ערב, לשיר סביב המדורה ולישון בחיקה.

האלה עזרה לבני השבט בכל. היא הביאה לבני-האדם את ברכת העונג המיני. היא עזרה לגברים להפרות את הנשים. היא עזרה לנשים להרות וללדת. היא עזרה לגברים לצוד בעלי-חיים למען השבט. היא עזרה לנשים למצוא צמחים מתאימים לרפואה ולמזון. בעיניה הזוהרות של האלה היו כל ילדיה אהובים ושווי ערך, בנים ובנות. והאלה הייתה הכל עבורם. היא הייתה הלבנה הצעירה והמלאה שהשתנתה במחזוריות קבועה. היא הייתה השמש החמה שזרחה ושקעה. היא הייתה מערך הכוכבים המשתנה בשמים, היא הייתה הענן והגשם שהרווה את צימאונם ואת האדמה. היא הייתה המבול שסחף הכל, הרס והרג. היא הייתה המעיין הטהור והצונן והאוקיינוס הגועש והאינסופי. היא חיממה בקיץ וקיררה בחורף. היא דיברה בשתיקת האבנים ובקרקורי העורבים. היא חיבקה את המתים בתוכה וירקה לבה רותחת ברעידותיה. היא חדרה לגוף האדם בַּנשימה, ובקעה מגופו בדם.

האלה שעל פני האדמה שימשה מיילדת, קברנית, איכרה, מדענית, כוהנת, מוזיקאית, לוחמת, ספורטאית, מבשלת, רוקמת, ציירת, קדרית, ממציאה. לאֵלָה היו שכל, רגש, גוף, מלים, מחשבות, מעשים, רצונות, חוש הומור. האלה הייתה חכמה, מלאת חמלה ואכזריות, בעלת מוּדעוּת בהירה הכוללת טוב ורע, אור וצל, חיים ומוות, שלום ומלחמה. האלה הייתה אהבה. היא נמצאה בכל והכל נמצא בה. בקיצור – האלה הייתה מוארת!

מי המציא את הסיפור המיתולוגי הזה? אנו בשחר ימינו, בני האדם הקדמוניים. אלפי שנים לפני ניצחון האל היחיד, יהוה, על כל האלים והאלות, חיינו בקהילות שקידשו את רוח החיים המצויה בכל דבר בטבע. לרוח החיים הזו ייחסו בני האדם עוצמה רבה והשתדלו לחיות אתה בהרמוניה, כדי שתסייע להם תמיד. תרבויות שונות ברחבי העולם קראו לרוח החיים בשמות שונים. ילידי האמריקות כינו אותה הרוח הגדולה, המסתורין הגדול. באפריקה ובמזרח הרחוק נקראה בשמות צבעוניים ומעוררי דמיון. קרוב אלינו, במסופוטמיה, אזור הסהר הפורה, נקראה רוח החיים הקדמונית תיאמת, איננה, אישתר, ארשקיגל. במצרים איזיס, התור, מאאת. בכנען התגלגל שמה לעשתורת, ענת, אשרה.

ככל שהתפתחו בני האדם ונעשו מומחים לנושאים מגוונים יותר ויותר, כן התפצלה האלה הקדומה ו"ילדה" אלות ואלים רבים בעלי תפקידים שונים. כך נוח היה להתפלל ולבקש עזרה. אם את זקוקה למשהו מסוים – פני לאלה האמונה על כך. ממלכת האלים והאלות נבראה בידי בני אדם בעלי דמיון מוגבל במידה רבה, ומשום כך התכונות האלוהיות לא היו שונות מתכונות האדם – גם הם קינאו זה בזה, נלחמו על טריטוריות, אהבו ושנאו, זללו והקיאו, הזדווגו והרגו. דבר אחד היה בכל זאת שונה. בני האדם ייחסו לאלים ולאלות כוחות-על שלא היו כמותם אלא לטבע – בצורת והורדת גשם, המטרת מבול, הרעדת האדמה, אש שורפת, סערה עזה, מגפות.

במרוצת הזמן נוצרו תפקידים אנושיים לשם גישור בין ממלכת האלים ובין בני האדם הנחותים: כוהנים וכוהנות, מלכים בצו אלוהי, מרפאות ומכשפות, שאמאנים, מוזיקאים. בעלי תפקידים אלה נחשבו לרמים מעם ופיתחו כישורים מיוחדים ויצירתיים מאוד, שביטאו את ידידותם המועילה עם האלות והאלים. הקשר הבלתי-אמצעי עם האלה הקדומה נעשה מורכב ביותר. בני האדם שכנעו את עצמם שהאל והאלה יקשיבו להם רק אם ישירו בסגנון מסוים ויקריבו זבח מיוחד. בני האדם שכנעו את עצמם שהאל והאלה יאהבו אותם רק אם ילכו בדרך מסוימת בעלת חוקים נוקשים ובשום פנים ואופן לא בדרך אחרת. בני האדם החלו מאמינים שאם לא יעשו כן – האל והאלה יידעו זאת ויענישו אותם בעונשים אכזריים. הם החלו להתחרות אלה באלה על אהבת האלים והאלות. רק מי שעמד בדרישות ובציפיות הגבוהות נחשב לאהוב האל/ה ואת האחרים מוטב היה להשמיד.

רצף בלתי פוסק של מלחמות עקובות מדם מוסיף ומתקיים מאז ועד היום בין בני האדם. האלים גויסו למלחמות אלה על כורחם, וגם הם כנראה מוסיפים להילחם עד עצם היום הזה. אך לפני כחמשת אלפים שנים התרחש מהפך גדול בתולדות ממלכת האלים: אל אחד ויחיד ניצח את כל שאר האלות והאלים — בעזרת בני האדם, מן הסתם. מאז משתדל אל זה לשמור על מעמדו, אף על פי שגם הוא התפצל זה מכבר לכמה אלים, דומים ביסודם – יהוה, אללה, גוד, ג'ה…

תוך כדי התרחשותם של תהליכים מורכבים אלה, נסוגה האלה-האם-הגדולה יותר ויותר מקדמת התמונה ההיסטורית אל הרקע. בבושתה למראה בניה נצים ללא הרף, הפכה את פניה והתכרבלה במערתה לתרדמת אלפי השנים. בני האדם, בשם האל, רמסו את כבודה, הכחישו את הישגיה, אנסו ורצחו את כוהנותיה ואת קדושותיה, בזזו את טבעה, הטבע כולו, ובראש הפירמידה האנושית הציבו את הזכר השולט בכוח.

דמעותיה של האלה לא חדלו לזלוג. מבול ועוד מבול, קרחונים שניתכים, שיטפונות ונחשולי צונאמי. אך האלה נשכחה מלב כל, ואתה גם התכונות הנשיות-אנושיות המשמעותיות והחיוניות לרווחת האדם. מפה לאוזן, בסודי סודות, בין אמהות לבנות, בין מכשפות למיילדות, עברה חוכמתה של האלה מדור לדור, בסכנת נפשות. השליטים-הזכרים-בשם-האל חששו ממנה ולא ידעו את הסיבה לחששם. הם חששו ממיניותה השופעת, מן החיבור האינטואיטיבי שלה לטבע, מעוצמתה שהתבטאה בהולדתם הם. ואולם בד בבד נעשו נגועים יותר ויותר בנגע האלימות והרגו זה בזה ללא הרף. האם לא התגעגעו בסתר לבם לחיק האם הרחומה? האם לא ביקשה נפשם לנוח ולהירגע כתינוקות בין שדיים? את הגעגוע הזה ביטאו באלימות קרבית, מינית ומשפחתית, משום ששכחו זה כבר כל דרך אחרת.

והנשים – כמו האלה, גם הן נכנסו למערותיהן, שרדו בין כתלי בתיהן והוסיפו לשרת ככל יכולתן את האנושות כולה – במין, בלידות, בהזנה, בריפוי, בתחזוקת המשפחה. מחצית האנושות הסכימה, מתוך פחד מוות, לבטא רק חלק של עצמה. למחצית האחרת של האנושות היה מצב עניינים זה נוח מאוד, לכאורה. אלפי שנים התקבע המצב יותר ויותר עד שהיה לעובדה היסטורית פסבדו-ביולוגית.

וכך אנו מוצאים את עצמנו כיום, בני אדם די סובלים על כדור-ארץ מאד חולה. בד בבד עם ההתקדמות האדירה של העקרונות החברתיים — דמוקרטיה, שוויון זכויות לנשים בחלק ממדינות העולם, והטכנולוגיה המדהימה שמסייעת לנו לחיות בנוחות — רובנו חשים אומללים, לא מסופקים רוחנית ורגשית, חרדים לגורלנו, מסובכים עדיין במלחמות, בקנאות, בחוסר סובלנות, בנצלנות, באנוכיות ובראייה קצרת טווח וקצרת מועד. במדינות רבות בעולם עדיין מצב הנשים גרוע ממוות ואף החמיר עוד יותר עם הקדמה החיצונית.

המהפכה הפנימינסטית, שהחלה לפני מאתיים שנה בקירוב, העירה את האלה משנתה האנוסה. בתהליך זה הזדקפו הנשים המערביות, הסירו מחוכים, חגורות צניעות וחזיות, החלו ליהנות ממיניות חופשית, הוכיחו שבכוחן לבצע כל תפקיד וכל מקצוע לא פחות טוב מן הגברים, וּויתרו על התלות הכלכלית-רגשית-נפשית בזכר השליט. בימים אלה לנשים רבות כבר נתונה אפשרות בחירה במהלך חייהן, כמו לגברים.

אגב כך הסתבר לנשים, שעליהן לברוא לעצמן מגדלור רוחני מחודש שאיננו זכרי במהותו. קשה ולא יעיל להתפלל ולהתחבר לאל בעל תכונות זכריות בנושאים נשיים. הסופר פאולו קוּאֵלוּ מתאר את האל-האב כקשור תמיד לחומרה ולמשמעת בפולחן, ולעומתו האלה-האם מרוממת את חשיבות האהבה מעל לכל האיסורים.  בעולמה, קידוש הטבע חשוב יותר מן ההקפדה על המצוות המנויות בספרי הקודש, מעצם העובדה הפשוטה שהיא נמצאת בכל והכל חלק ממנה.

האלה התעוררה לתחייה בזכותן של חוקרות ומורות כגון מריה גימבּוּטַס (Marija Gimbutas), ריאן אייזלר (Riane Eisler), סטארהוק (Starhawk), ברברה ווקר (Barbara Walker) ועוד רבות ומצוינות. נשים אמיצות אלה חזרו לפרש ממצאים, לשגלות (לגלות מחדש) את תקופת האלה הקדומה ולהראות לנו איך חיינו פעם ומה רלוונטי עבורנו כיום. אלפי ספרים ומחקרים עוסקים היום בתרבות האלה הקדומה ובחברתה.

טעות היא לחשוב שמדובר בתקופה מטריארכאלית, שהאישה שלטה בה. התקופה נקראת מַטרוֹפוֹקָאלית –  תקופה שהפוקוס בה, המיקוד, היה בדמות האם, ה"מַטֶר" שהיא המילה הבסיסית ממנה נגזרות מילות אם בשפות רבות, כמו mother, matter  וכד'. מדובר ברבבות שנים לפני התגבשות המוֹנוֹתֵיאיזם, בהן שבטי בני האדם המעטים והמפוזרים בעולם חיו חיים שווי ערך וזכויות חברתיות מגדריות. לכן יוחס שוויון שכזה גם לממלכת האלים. לאֵלה היה בן-זוג, אל. הזיווג המקודש שביניהם הוליד פריון ושפע על הארץ. במיתוסים השומריים והמצריים, לדוגמה, פעלו האלים בזוגות של זכר ונקבה, שאינם נלחמים זה בזה אלא שותפים והסימטריה אפיינה גם את האמנות.

באתרי ארכיאולוגיה רבים נמצאו סמלים נקביים חקוקים באבן וצלמיות נהדרות של האלה האם, אף רבות יותר מסמלי האלים. מריה גימבּוּטַס, בשיתוף פעולה עם חוקר המיתוסים הנודע ג'וזף קֶמבּל, פורשת לפנינו בספריה עולם עשיר ומדהים של סמלים, דימויים, צורות, פסלים ומקדשים של האלה. מאלפי ממצאיה וכתביה שאבו מורות וחוקרות אחרות השראה לעבודתן לאורך השנים, ובראו עבורנו עולם מלא תובנות, העצמה ויופי – כל אחת בדרכה הייחודית.

בעבודתן נשזרה גם חכמת המכשפות – הוויקה, והידע השבטי של ילידי אמריקה, אפריקה אוסטרליה, אירופה ואסיה. נשים אלה הן הידעוניות שלנו, זקנות השבט, אשר בעוז רוחן פרצו מעצורים, הסירו מחסומים, חפרו והסירו טונות רבים של עפר שכיסו את האלה. הן שחררו את האלה מכלאה הנורא ועתה אנו יכולות ליהנות מזיו פניה ביצירות אמנות אינספור – ציורים, פסלים, שירים, מחזות, אתרים.

במרכז כל מעגל נשים, מאז ומתמיד, ניצבת דמות נשית – האלה, האם הגדולה, האשה האוניברסלית. כל אחת במעגל מחוברת אליה בטבורה באופן רגשי, רוחני ואפילו באופן גנטי! בספרו "שבע בנות חוה" מתאר בריאן סאקס (Brian Sachs) את מהלכו של הדנ"א המיטוֹכונדרי, העובר כשליח של מידע מאם לבת, במשך עשרות אלפי שנים, כמעט בלי הפרעה. גילוי זה איפשר למדענים לקבוע שאנו כולנו צאצאי שבע נשים קדמוניות אמיתיות, והן כולן בנותיה של חוה האפריקנית, אם כל שושלות הנשים בעולם. כולנו נולדנו מרחמה. כלומר, בין כולנו כיום מחבר חבל טבור ארוך מאד הקשור לאם אחת, ולו משכה אותה אם בחוט הזה ביד אוהבת, היינו כולנו חשים את משיכתו בטבורנו. שימי לב עכשיו, את מרגישה? כן, כך אנו מרגישות היום במעגלי הנשים – האלָה שבמרכז קשורה אלינו בטבורינו. כשהיא קמה ופורשת ידיה, רוקדת ושרה, בוכה וצוחקת, מתעצמת ושמחה בקיומה – כולנו חשות את כוחה ואת אהבתה, ממש ברחם.

אחת האלות הנחשבות ביותר במצרים העתיקה הייתה האלה מאאת, שגילמה את יסוד האמת, המוסר והסדר הבסיסי של הדברים: חוקי הטבע והאלים. לאחר מותו נשפט האדם בידי אלים ולבו נשקל — בכף האחת של המאזניים רטט לבו ובכף האחרת הונחה בקלילות נוצה, סמל האמת. המת היה ניצב לפני האלה מאאת ומצהיר על פעולותיו בימי חייו, בעיקר – כל מה שנמנע לעשות כדי שלא להזיק ולא להפריע את הסדר הבסיסי של החיים, שנקבע בחוקי האלים. דברות האֵלָה מאאת נחשבות ליסודן של עשרת הדברות של היהדות. הנה חלק מהן:

דברות האלה מאאת

• לא הייתי כעסן
• לא גרמתי רע לאנושות
• לא הכאבתי
• לא גרמתי לזולת לבכות
• לא הייתי אלים
• לא הרעתי לבעלי-חיים
• לא שדדתי עניים
• לא זיהמתי מים
• לא הרסתי שדות
• לא התנהגתי בחוצפה
• לא שפטתי בפזיזות
• לא עוררתי ריב
• לא גרמתי לאחר לרצוח עבורי
• לא גרמתי לאחר לעבוד קשה מדי בשבילי
• לא הייתי עד שקר
• לא כבשתי אדמה
• לא רימיתי במשקל
• לא הנחתי לזולת לרעוב
• לא הרביתי את הוני אלא מרכושי
• לא גנבתי רכושם של אחרים
• לא מנעתי חלב מפי תינוקות

אני מוצאת שדברות אלה מכבדות את האדם, מזכירות לו את אחריותו לחיים ולעולם, והן מושתתות על התפיסה שלב האדם טוב מהיוולדו ובכוחו לבחור להישאר כזה כל חייו.

אישית, אני מחוברת במהותי לאלה השומרית איננה, ולאלה המצרית איזיס. שתיהן חושניות, מלכותיות ואימהיות כאחת.  אינני רואה אותן כדת כלשהי, אלא כאוצר קסום של דימויים, חוכמה, עוצמה והשראה לטובתי ולטובת האנושות כולה.