הסופרת הצ'יליאנית, מרסלה סראנו, כותבת ברומן המצוין שלה, אנחנו שאוהבות כל כך: "מריה הפנתה תפילה אחת לגברת וולף. הו, וירג'יניה, היכן שלא תהיי, בגן עדן או בגיהינום, או באוקיינוס הקרח, אם שם החלטת להישאר, הקשיבי לתפילת התודה שלי! רבים הדברים שאנו חבות לך, אך יותר מכל: חדר משלנו."
וירג'יניה וולף הייתה הראשונה שטבעה את המונח שהפך למותג נשי אסרטיבי – לכל אישה מגיע חדר משלה. זכיתי להכיר את שמחה יום טוב, ז"ל, גבר מדהים שהיה אדריכל פמיניסטי, והוא הסביר לי פעם: "לכל אישה צריך שיהיה חדר משלה. אבל יותר מזה. לחדר צריך להיות מפתח, הנמצא בידיה בלבד. יש לה זכות להיכנס לחדרה ללא הסבר, תירוץ או רגשות אשם, לנעול את הדלת, להיות בו ככל שתרצה ללא הפרעה. וכאשר תחליט האישה לצאת, הגבר המחכה ומצפה לה יקבל אותה כמו מתנה שאיננה מובנת מאליה."
מה מסתתר מאחורי רעיון החדר משלך? מן הסתם תסכימי איתי שבדרך כלל נוכחותך בבית ובמשפחה היא מובנת מאליה, ושהזמן שאת מקדישה לניהול משק הבית ולטיפול בצרכי כולם הוא בלתי נראה לעין. על עשרות העבודות השקופות, הנעשות על ידייך באופן יומיומי אינך מקבלת כל תמורה, תודה או כבוד מיוחד. גם אם תנוחי בסלון ותקראי ספר, ירגישו בני הבית שהם יכולים להטריד אותך בכל עניין ושאת מיד תתגייסי. האין זאת? אם תפרשי לחדר השינה המשותף שלכם, כדי לקחת פסק זמן לעצמך, גם לשם בן זוגך יוכל להיכנס מתי שיחפוץ – הרי החדר גם שלו. חדר השינה המשותף שלכם איננו מבטא את הנשיות האישית – האישיות הנשית שלך. הוא מבטא בריהוט, בצבעים, באביזרים, באווירה, באנרגיה- את היחד של שניכם.
אך חדר משלך איננו עניין של נשים בלבד.
את ואתה, בגיל ההתבגרות יתכן שהיה לך חדר משלך, ואפילו עם מפתח. קישטת אותו, ביטאת בו את אישיותך המיוחדת, עשית ניסיונות עם עצמך, בדקת את גבולותייך, ויכולת לנשום עמוק, לנוח, להרגיש בבית עם עצמך. אז זה היה לגיטימי לנעול את דלתך, ואסור היה להפריע. ברגע שהקמת משפחה, נעלמה פרטיותך לחלוטין. הכול משותף: חדר שינה, אמבטיה, שירותים… האם גם את/ה, כמו רבים מאיתנו, מתענג/ת במיוחד על השעות המעטות שבהן אתם נשארים לבד בבית – בלי בעל/אשה, בלי ילדים – יכולים לדבר אל עצמכם בקול רם, לרקוד, לבהות ולחשוב רק על עצמכם?
אני מאמינה שכל אדם זקוק למרחב ולזמן פרטי משלו, שבו הוא יכול להיות עם עצמו לבד, לעשות מה שבא לו בלי להתחשב ברצון השונה של האחרים, לזרום עם הזמן שמקבל קצב שונה, להרהר, להיזכר, לפנטז. אני מאמינה שאם לא ניקח, נשים וגברים כאחד, זמן-מרחב כזה לעצמנו מדי פעם, נטבע במצולות החיים הלוחצים והמהירים, ניסחף ברצוננו להשביע את רצון כולם ובריאותנו הגופנית והנפשית תיפגע. נשלם על כך מחיר יקר.
מתי לקחת לעצמך רגע כזה בזמן האחרון?
בעיני, אחת הטעויות הגדולות של תכנון בית היא שימת דגש על מרחב גדול של סלון אירוח, וצמצום המרחב האישי של כל אחד במשפחה. אני רואה בתים כה רבים שאזור האירוח שלהם תופס מחצית משטח הבית, וחדרי ה"שינה" זעירים ממש. האם הזמן הפרטי, כולל השינה, אינו חשוב? האם מה שחשוב זה מה שהאורחים רואים?
רוב הנשים ששוחחתי איתן על הנושא לאורך השנים הסכימו לרעיון שרצוי שיהיה להן חדר משלהן, פרטי, שבו הן יכולות להיות וגם לישון לבד לעיתים, מבלי שהדבר נחשב לבגידה ברעיון הנישואין ולסכנת גירושין חס וחלילה.
אומרת מרסלה סראנו מפי אחת מגיבורות ספרה: " מיטה משלי היא שאיפה מינימאלית! לפחות שמונה שעות ביום הגוף שלי במגע איתה, זה הדבר שאיתו אני באה במגע יותר מכל דבר אחר. איך לא אוכל לומר לפחות – המקום הזה, המלבן התמים הזה, הוא שלי? מיטה אינה יכולה להיות של שני אנשים. אפשר לחלוק בה לפעמים, רצוי בחורף. אך הכבוד המינימאלי שיכול להיות לאדם הוא שיהיה בעליה של מיטתו. "
לדעתי, כשיש לאדם חדר משלו/ה, נעלמים מועקות ולחצים רבים של התקשורת הזוגית. כאשר אנו מתאהבים, הנשמות והגופים משתוקקים להתאחד. ואז זה קורה – ואנחנו ביחד. כל הזמן. זה מה שרוצים בהתחלה, נכון? ואז בוחרים לחיות בבית משותף, ועל פי המקובל בחברה נכנסים לישון מאותו הרגע ביחד באותו חדר לכל החיים. אם מישהו מבני הזוג מרגיש שהוא רוצה קצת זמן לעצמו – זה נחשב כמו משהו לא בסדר, פגיעה בזוגיות, אגואיסטיות יתר. הגופים נמצאים שעות רבות מאד ביחד – שינה משותפת במיטה די צרה בדרך כלל (משום שהחדר זעיר כמו שאמרנו), אולי אף שמיכה משותפת. די מהר הנשמות מתחילות לחוש מחנק. נשמה היא יצור חופשי. היא זקוקה למרחב להפליג, לעוף, לשוט למקומות רחוקים, להתרחב. איך אפשר לעשות זאת כאשר מישהו נושם כה קרוב אליך, מתנועע ואפילו נוחר? וכאשר הנשמה חשה מחנק, היא פועלת מבפנים החוצה – את/ה עלולים לחוש צורך להתרחק, לשתוק, להסתגר, לצעוק, לברוח, לנסוע, להיות לבד!! התנהגות כזו מאד משפיעה על אווירת הזוגיות, יוצרת תגובות נגד, ודי מהר הזוג צריך ללכת לטיפול…
במקרים רבים של עבודה עם זוגות, מצאנו יחד שהפתרון הרדיקלי, והמבהיל בתחילה, של שני חדרי שינה, החזיר במהרה את השלווה והאהבה לגינת הזוגיות.
תומאס מור מספר בספרו הנפלא "לעומק הנשמה" (כל ספריו מומלצים בחום!) על יונג אשר בנה לעצמו מגדל כמקום מקלט: "בסופו של דבר, הפך המגדל לחלל מקודש, למקום לעבודת הנשמה שלו, שם יכול היה לצייר על הקירות, לכתוב את חלומותיו, לחשוב את מחשבותיו, ליהנות מזיכרונותיו, ולתעד את חזונותיו… מגדלו של יונג היה מקדש אישי לחייו הרוחניים. כל אחד מאיתנו יכול ללכת בעקבותיו ולהקדיש חדר, או אפילו פינה בלבד, לעבודת הנשמה… מגדלו של יונג עזר לו ליצור חלל מסוים בו יכול היה לחוש בצורה מוחשית את זמן חייו הנמתח אל העבר ובאופן נבואי אל העתיד. מגדלו היה עבודה מוחשית של דמיון, שהעניקה לו דרך יציאה מהתרבות המודרנית… זוהי טכנולוגיה יעילה של הנשמה."
יתכן שאתם הקוראים, אומרים – לא! אצלנו זה לא כך, אני אוהב/ת לישון עם בן/בת זוגי בחיבוק, זה עושה לי טוב לכל היום, זה נותן לי כוח ובטחון, ומתאים לי להמשיך כך. מצוין!
אישית, חדרי הפרטי השתנה לאורך חיי. לפעמים הוא היה מלא יותר בתמונות, בדים צבעוניים, פסלים ואמירות חיוביות. לעיתים היה ריק ולבן יותר. רוב ימי חיי השתדלתי לשמור על זכותי לחדר משלי, גם כאשר חדר השינה היה משותף. ולעת התבגרותי וזיקנתי, חדר משלי וחדר משלו – מתאימים לשנינו!
בדקו עם עצמכם אם רעיון 'החדר משלך' כמקום שבו אתם לוקחים פסק זמן לעצמכם קוסם לכם, ומצאו פתרון לואריאציה המתאימה לכם ביותר.
